Administrator
הצטרף: 17 מאי 01
הודעות: 19377
מיקום: תל אביב
פורסם: רביעי 03 אפר',02 17:04
אגב, כמה הבהרות ותיקונים.
היתה כתבה באקט מוסיקלי, אפילו עם תמונות. משהו חד פעמי של 2 עמודים.
אני לא רוצה שזה יישמע כאילו זה ההיסטוריה שלי בלבד - זה פשוט נכתב מתוך העיניים והזיכרון והדיעות שלי. כשהדברים הנ"ל התרחשו, פשוט הייתי באיזור, לא אני ביצעתי את ההקלטות, אותן נטשתי מזמן, כשגיליתי שאת הרעיונות שלי בסאונד אני לא רוצה לבזבז על מוסיקה שאני לא סובל. פשוט הייתי שם לראות את הדברים, לחבר את מכשירים, להרכיב ולבנות, להדריך ולעזור, לתחזק ולייעץ בכל מה שקשור לאולפן, הפקה וסאונד.
לידי ומסביבי היו חברים שתרמו רבות להסטוריה הזו, ובהבהרה נוספת אני מדגיש שחוץ מנוסטלגיה וערך מוסף בין השורות עבור הקוראים, אני לא מוצא בה משהו מיוחד, בטח לא בהשוואה עם חו"ל.
בכל השנים האלה התביישתי בסאונד הישראלי המחורבן. סאונד מאולץ מכורח ה"ככה עושים" ו"תוציא את השירה בחוץ". סאונד שלעתים רחוקת בלבד היה אמנות תפורה בזמנו היקר של הטכנאי.
והוא היה כזה. למרות שאולי אני אמור להגיד אחרת, ואולי זה מאכזב כמה. וכמובן שהיו יוצאים מהכלל.
ההבדל הגדול, ביננו לבין הרבה מקומות בהם התרחשה הקלטה בחו"ל, היא ההתיחסות למקליט. אצלנו הוא היה "טכנאי" ואצלם "מהנדס קול". אצלנו הוא התכופף מול חברת התקליטים שהחליטה שהיא גם יודעת מה זה סאונד, ואצלם אפילו האמן השתחווה לו (לאמור, נתן לו יד אמנותית חופשיה). אצלנו בהופעות הזמר היה קובע את הסאונד, ואצלם הוא עמד על הבמה ועשה "וו'אן טו" על רגל אחת בלי הפסקה עד שהסאונד אנג'יניר הורה לו לחזור לחדר ההלבשה.
וזה לא ענין של כבוד אישי, אלא יחס מקצועי. יש לך מפיק, טכנאי ואולפן? תן להם לעבוד עד הסוף. אחרי שהכל יהיה גמור, תחליט אם אתה ממשיך לעבוד איתם.
זו אולי אחת הסיבות למה הסאונד לא התפתח אמנותית, ו"לא נשמע כמו בחו"ל" (אמרתי "אחת הסיבות", אז לא נפתח).
עוד הערה, כמה שותפים להסטוריה, יקרים ביותר, מצויים כאן בפורום, אם בצורה פעילה או פסיבית, בוא נכבד רצון לפרטיות כל עוד זה נדרש, ובמקביל אבקש מהם להמשיך ולאותת לי בכיוון הט'רד הזה באמצעות ה"אישית". כבר נעשו כמה תיקונים ותוספות במה שנכתב, אז אולי מומלץ, בסיומו של תהליך, לחזור ולקרוא שנית מהתחלה.
וזה היה פסק זמן לקנית וופלה וטמפו במזנון...
ההמשך בדרך.
Administrator
הצטרף: 17 מאי 01
הודעות: 19377
מיקום: תל אביב
פורסם: רביעי 03 אפר',02 20:12
חוזרים לאמצע שנות ה-70'
רג'ואן וחבר שותפיו מחליטים שיש מקום להקים את האולפן הכי טוב בישראל, עם הפנים לאמני חו"ל, ומכאן טבעי שיהיה ממוקם קרוב לשפת הים בתל אביב, ליד המלונות.
שימו לב: אחד הבלופים הגדולים שהיו בתחום האולפן העברי. לא אשכח את דני סנדרסון, גיטריסט צעיר שחלקנו את המתופף בין הלהקות שלנו (דיוויד שנן), ואנוכי מגיעים לבדוק מה יש באולפן, מתכופפים מעבר ל'קונסולה' ורואים שזה רק "תפאורה של". מה זה צריך להיות?? ריק, Empty, אין בפנים כלום. על מי הם רצו לעבוד בדיוק? כמובן שהקרטונים האלה החזיקו רק חודש עד שהתרמית היתה ידועה לכל.
לעבדכם הנאמן יש פתאום את האולפן האישי הראשון, בקומת הקרקע, שלש על שלש, טייפ סוני Tc-630 שעבר הסבה להקלטות מרובות ערוצים, אבל אחת על השניה.... אין טייק שני, אין הנחות הכל חייב להיות פרפקט במכה הראשונה שהיא גם אחרונה, אחרת כל הטייקים הקודמים נשרפים. הוא משמש גם בתור אקו (מומלץ לאימון בכל דור ודור).
"זינגלה, מתהווה עם אפרים ברק, שלמה לבבי ועבדכם, פתאום מתווספים אלינו עוד ארבעה מסוממים, טוני הכנר מגיע מאנגליה לאחר שבלע שקיות חשיש, וכולם מחכים שהוא כבר יחרבן.
מאוחר יותר, זינגלה מוסיפה לעצמה עוד חמישה חברים, כולל הטכנאי בקולינור (דודי רוזנטל), ובעלי הבית בקולינור, אני מרים ידים ופורש מהבלאגן, דווקא כשהשיר שלי נלקח להקלטה, שונה לעברית, ונשמע כמו הפלצת "רוח ערב קלילה" ששוגרה ברדיו לא תחת שמי. פתאום כולם מדברים על "זינגלה" יותר אגדה מאשר בשר ועצמות, אשר רוב חבריה חזרו כבר אז בתשובה.
לאפריים ברק יש כיום אולפן פרוטולס במצפה עמוקה ליד צפת, שכן של אריאל זילבר.
אז יש לנו עדיין שלשה אולפנים ראשיים במדינה: קולינור, טריטון ואשל. בקולינור מוקלט כל המיינסטרים או עבודות של הטלויזיה , באשל כל מי שלא יכול להרשות לעצמו את קולינור, ובטריטון כל התפרנים או למעשה כל החברה' הצעירים. כולם בתל אביב (רגע), קולינור ברחוב הארבעה (הקריה/קרליבך), אשל ברחוב פרוג (מקביל לדזנגוף), טריטון בכיכר המדינה, עדיין צווים של בית משפט מרחפים מעליו.
בקולינור המיקסר הוא עבודת יד, ורחוק מאוד מלהיראות כמו מיקסר בן זמננו. למעשה הוא דמה למשטח שליטה באוניה של צי הסוחר, כאשר פעם בחודש ("יום תחזוקה") הייתי קודח ומוסיף עוד כפתור או ברז. המוניטורים הם JBL אימתניים התאימו יותר לקולנוע, ה-Patch מורכב ממחברי Tuchel (שאריות ממלחמת העולם, וטכניקת החיווט המצויה ברדיו דאז). עדיין האולפן הכי אקוסטי בישראל, ועם מכונת הקלטה Studer שהיתה חדשה, 16 ערוצים, בהמשך אנחנו המחליפים ראשים, מוסיפים מודולים והופכים אותה ל-24 ערוצים.
המצב דומה היה בשאר האולפנים, רק שבהם המיקסרים היו תשלובת טומי פרידמן, דורון טל ומודולים של API שתולים בערוצים, שעברו כונס ומשור חשמלי. מכונות ההקלטה היו כלאיים של AMPEX וסלט לא ברור שהפך אותן מארבעה ערוצים לשמונה ואחר כך ל-16, והרמקולים, כן הרמקולים, היו מתחילת הדרך של טריטון ועד סופה יצירות אמנות של טומי פרידמן ז"ל, לעתים השמאל מוחלף בימין בעזרתו של אהובנו צביקה מגן הצדיק והיקר, איש התחזוקה הקבוע של טריטון, אשר עד היום בונה אולפנים ביד מסורה ביותר.
ירושלים רואה שזה לא עסק ומנסה להקים אולפן, "הכי טוב שיש בארץ". Capricorn נסגר מהר מאוד עקב הצפת מים, ונדם בכאב רב, ואפילו לא הספקתי לבקר שם. הפוטנציאל היה גדול, כמו כן חומר ירושלמי משובח שרצה מאוד להקליט.
אזהרה. מי שנפשו חלשה מוזמן שלא לקרוא את הדברים הבאים, שמא ייפגע.
לא פלא, שלאולפני קולינור הנחשבים העליתא, רצו לבוא טכנאים לעבוד. אבל הייתה להם בעיה. באולפן חיכו להם שניים. דודי רוזנטל, שהקליט את הראשון של איינשטין ("דודי אתה מבאס אותי"), צביקה פיק, הכל עובר חביבי, ולמעשה כל הלהיטים שהיו בתקופה, ושל אמנים שכבר 'מוכרים' (הפחות מוכרים התחילו לרוב בטריטון)... ואמנון (אחד השותפים). את הסף הזה היית צריך לעבור, ולא משנה אם היה לך ניסיון או לא. סף שקבע "לא יכול להיות שיהיה מישהו טוב ממני באולפן הזה". נקודה.
והנה מגיע מגלי צה"ל יעקב מורנו, מבקש להשתלב באולפן.
אמנון מנפנף אותו, ולשאלתי מדוע, הוא עונה לי בעינו האחת ומתוך עשן הסיגריות הרבות ששאף: "הוא נראה לי צ'חצ'ח". יעקב מורנו לימים הופך לאיש המפתח בטריטון, האיש של שלום חנוך ויעקב גלעד, האיש שהופך מאוחר עוד יותר לטכנאי הבית והנפש המרכזית באולפני "המון".
והנה מגיע עוד בחור להתקבל לעבודה. יהודה זיתון, עם הכשרה אלקטרונית ויכולת עבודה בלתי נדלית, איש עם לב רחב מזהב טהור. "לא!" פוסק אמנון, "אני לא אוהב שחורים", והמאפרה שלידו מתמלאת (שימו לב אליה בהמשך).
שלא תבינו לא נכון. אני מאוד הערכתי ואהבתי את אמנון, מיוצאי קול ישראל. למעשה לא היה בסביבה אף אחד שידע לחתוך סרט מגנטי בסכין גילוח ובדיוק שהוא עשה זאת. הוא היה מאוד כשרוני, אמנון ז"ל, אבל מאוד מאוד קנאי. היתה לו בעיה אנושית.
יהודה זיתון הלך ליפו, שם פגש בעל חנות לשכפול קסטות "האחים אזולאי", ככר השעון ביפו, אשר ממול הייתה להם אורווה שהחשיבו אותה אולפן קסטות, שם הקליטו ישיר לקסטה זמרה ערבית ממעלות יפו. יהודה נכנס מעין שותף לאולפני קוליפון.
ושכך, נכנסה רוח צעירה למסדרון הצר הזה, והחליטה שאפשר שיהיה אולפן הקלטות.
יהודה מזמין קיטים של Gately (חברת קיטים לוקה בחסר ידע אלקטרוני, ועוד יותר בסאונד, מארה"ב), לבנית המיקסר האגדי של קוליפון (לימים סיגמא). טלפון אחד אלי לקולינור (טעות?) ואני מתייצב לידו להשחלת הרכיבים, הלחמות ומימוש ההבטחה הקונסולרית .
יהודה ואני נקשרים חברית לתמיד. יהודה היום מלמד ב"הד", בעל אולפן בפתח תקווה וטכנאי פרילנס, אך גם משכיר 'ציודים'.
יעקב מורנו מתחיל לעבוד בטריטון, ומתקלקל שם מכשיר האפקטים היחידי, Delta Delay. הוא מתקשר אלי לקולינור (טעות?), כי אין מי שיתקן כאלה דברים בארץ, חוץ מהמתחרה. בבוקר המכשיר חזרה אצלו, המיקס ניצל.
ראובן שפירא מגיח לבקר אותי באולפן בקוצר נשימה "ראובן, לא תאמין, התקבלתי לאולפן הקלטות!!". (תבינו שמדובר פה בשני ראובנים, כן?).
"לאיזה?" אני תוהה, כי חוץ מקולינור לא האמנתי שאפשר להקליט ברצינות בארץ כנען.
"אשל" הוא עונה, ואני מהנהן במסכנות. "לא נורא, צא משם כמה שיותר מהר", הפלטתי.
זה המקום להזכיר שמאולפני אשל יצאו כוכבי סאונד משובחים, "ישראקול" לשעבר ידע ימים של תהילה, וגם ימים של כאב עקב אסונות משפחתיים של משפחת אשל טובת הלב. למרות שהאולפן היה מעוכב טכנולוגית רוב השנים, היה זה אך בית ספר משובח לטכנאים שעבדו ויצאו משם, ולו בזכות עובדה זו. (עוד דוגמא לדורות).
לא זוכר בדיוק את השנה, אבל בעידודו של אמיל בר (השותף העיקרי באולפני קולינור), הוקצעה לי מעבדה לפיתוח מוצרים, ביד חופשית לגמרי, במתחם אולפני קולינור. אמיל קלט את הלהיטות שלי, ואני קלטתי ממנו מה זה להיות פדנט ומקצוען ולבדוק כל דבר שבע פעמים. עד אז הייתי פריק. ואני חייב לו את הכל, ומוריד בפניו את הכובע. אם יש מישהו שלמדתי ממנו משהו בכל ההיסטוריה הזו, זה אמיל בר.
אז חוץ מפייזרים, פלאנג'רים ואיקוולייזרים גרפיים שחורים (עשרות, שנמכרו בכל המדינה ולרשות השידור), יצא לי לפתח את תחום הסינתוז שכה אהבתי.
והנה יוצאת תחת ידי מכונת התופים המתוכנתת הראשונה (אולי הראשונה בעולם). שתבינו, עד אז היו מכשירי מקצבים אוטומטיים, ורק באורגנים.
והמכונה הזו היתה ברוחב של קופסת נעליים, והתכנות נעשה על פדים רגישים למגע. הייתי חייב להפליץ עד הסוף, במקום להתעסק בעיקר. למה, מי היה צריך בכלל פדים לנגינה במגע אצבע?
רמי פורטיס ומלכה (יו יו) שפיגל, ידידי למוסיקה משותפת, מגיעים לחזות בפלא הטכנולוגי. פורטיס מתלהב ואני מייד מוסיף פדים כדי שמתופף "אמיתי" יוכל לנגן את הסאונדים מהמכונה. את מלכה אני משאיר לעבוד באולפן, מזכירה.
**פאדים במו ידיך, סטייל 75, מתאים לכל הזמנים
יריעות גומי רך מחנות אלכסנדרוביץ' מהתחנה המרכזית.
מותחים על חישוק מתכת וקרטון מלמטה.
מדביקים רמקול קטנטן מתחת לכל 'פד' כזה (כן, רמקול יכול לשמש גם כמיקרופון לעת מצוא!)
מחברים את הרמקול למיישר זרם (כשרמקול מוזז מכנית הוא מייצר מתח, הפוך ממה שקורה לו בדרך כלל, כאשר הזרם מומר אצלו לתנועה), קוצץ מתח, ויש לנו פולס שמפעיל מכונת תופים.
אם אתה זקוק נואשות לפדים באמצע הקלטה, טול זוג אוזניות והקרב אותם למטרה: מחוברות לכניסת הטריגר במכונת התופים, הקש עליהן (על האפרכסת) לצורך הפעלת המכה, והתפלל שתשארנה תקינות אחר כך.
עד כאן 20 שניות על פאדים למתופף "אמיתי"..
זובין מטה מתקשר לאמיל בר מהיכל התרבות: "האם אפשר להקליט אצלכם גונג בשביל איזו יצירה, כדי לשלב אותה בקונצרט?".
"בשביל מה?" מתמלא אמיל גאווה, יש לנו מכשיר שיצרנו בעצמנו, ומסוגל לייצר כל צליל שתרצה!".
"תבואו אלי לבדוק".. (?????? אני? זובין? מתה עלי העולם, ועוד עם קופסה שנראית כמו הצרות שלי. ולמה הוא עשה לי את זה?). מיהרתי להוסיף רינג מודולטור ל'מכשיר', אם פעמונים אז עד הסוף.
נגררתי לשם, מהלך דקותיים מקולינור. זובין מתפנה, וממקמים אותי ליד הנבל, על הבמה, עם קופסה מכוערת פרי ידיי (אף פעם לא הצטיינתי במכניקה), מתכופף שלא אתפוס נדל"ן בנוף, מוכן כולי לרגע שאקבל אות להשמיע את ה"גונג".
** צליל פעמון במו ידיך
איפנון AM רגיל עם שני מתנדים, בו תדר אחד משמש נושא והשני מודולטור (מאפנן). קל להפקה אם יש לך רינג מודולטור בסינתי. בוחרים מעטפת עם התקף חד ודעיכה נדרשת של פעמון. משחק עם התדרים של שני האוסילטורים יעניק את הגוון הרצוי של הפעמון או הגונג הנדרש.
עד כאן 20 שניות על גונג לפילהרמונית...
ואז מגיע גיטריסט ארוך שיער וזקן להתקבל לעבודה בקולינור. לגרי אקשטיין לא היה נסיון בהקלטות, והוא לא היה בוגר גלי צה"ל (שיהיה לי לספר עליהם אולי בהמשך). גרי אקשטיין הוא מוסיקאי עם אוזן, שכל פשעו היה כשרון בלתי נלאה.
"לא!" פסק אמנון.
"למה עכשיו? הוא לגמרי לבן" אני מאתגר.
"אני לא רוצה ביטניקים כאן!", והמאפרה לידו מתמלאת.
את גרי אקשטיין קשה למדוד, כי כשרון אמיתי זה דבר נדיר שעוד לא המציאו לו שקלול. וגרי המשיך באוטובוס עד יפו, לפגוש שם את יהודה זיתון בגמר המיקסר תוצרת יד, ומכונת הקלטה אקאי 4 ערוצים.
גרי נכנס לאולפני קוליפון. יהודה לא אוהב את השם של האולפן. זה שם משנות ה-60'. אז, כל מה שקשור לסאונד היה נגמר ב"פון". "סיגמא" מתחיל להתבשל.
"קפטיין ג'ק", "בוגי איתי הלילה" ועוד, שימו לב עכשיו:
קולינור, הכל עובר חביבי באמצע הקלטה, הגיטריסט, גילי דור, אח של יובל (לימים מה'צמד' אחינועם ניני), הגיע מארה"ב, עם אוזן קצת אחרת.
הפסקה בהקלטות.
ברדיו מתנגן "בוגי אתי הלילה" של אקשטיין.
וזה נשמע בן ....... והוא בכלל לא למד סאונד, ולא היה בגלי צה"ל ואפילו לא בקול ישראל.
אבל הוא היה גיטריסט מוכשר (עדיין), ולגיטריסטים, כידוע, יש רגישות מופלאה לסאונד, כי זה האופי הוירטואזי של הכלי שלהם הכלי בעל מיליון הסאונדים אין כזה כלי בעולם!
ובקולינור לא קיבלו אותו. עליק. וגם לא את הבעל-בית החדש שלו.
שקט בחדר הבקרה בקולינור, לאחר ש"בוגי" נדם.
גילי דור מפר אותו מיידית, פונה אל אחיו ואל קיקי רוטשטיין (הדמות הקובעת ב"הכל"):
"זה כל הענין,"
הוא מתלהב,
"זה לא האולפן! זה הבן-אדם.
תשמעו איזה גרוב,
תשמעו איזה סאונד!".
ומרגע זה יש ארבעה אולפנים בתל אביב.
וזה כבר דורש תחזוקה, כי הציוד כולו, כול כולו, יכלת לתקוע גרפס לעברו והוא היה מתפגר. ולא היה מי שיעשה את זה, חוץ מעבדכם שנשאר לכתוב שורות אלה. אז עזרתי פה ושם. בלילות. לא ידעתי שינה, גם נעשה בהתנדבות, אבל נהנתי מכל רגע, עד הרגע שאמנון קלט את זה:
"אני מתפרנס מגוויות של אחרים, אז למה אתה מחייה אותם כל פעם מחדש?"
מסחרית, אולי הוא צדק כשהוא אמר לי את זה במשרד, כשמאחורי הזכוכית באמצע הקלטה עומדים מוטי דיכנה, רוני וייס, ריקי מנור ועמי פרנקל ("איזולירבנד"), מקליטים את השלגר של פסטיבל הזמר "מלודי", וצופים בתדהמה כיצד אני ברוב זעמי נוטל את המאפרה העמוסה מהשולחן ומטיח אותה באמנון..
מסכנים, הלך להם הטייק, כי פיהם נאלם. ואני עזבתי לתמיד ובכעס. האמת, היה לי כבר מטען כלפיו, למרות שאני אוהב אותו עד היום.
בערב מלכה שפיגל מנחמת אותי לראות את פורטיס מופיע בפינגוין. היא עזבה את קולינור קצת לפני, ותמיד התגרתה בי איך אין לי אומץ לעשות כמוה, מכורח התקופה, ולמעשה למטרה האמיתית - -שרצינו לעשות מוסיקה טובה ביחד. ואני הייתי סתם פחדן טיפש.
רבע שעה לפני ההופעה פורטיס עולה אחוז תזזית על הבמה ומתחיל למתוח ולכווץ סטנדים. "למה, מה?" אני מפנה למלכה. והיא, בעצבות "זה נשאר לו מהימים שהוא היה תאורן אצל צביקה פיק. הוא אוהב את הכל מסודר על הבמה אחד אחד".
לך ותקרא ותביא את החברה לכאן.