הצטרף: 19 יול' 01
הודעות: 211
פורסם: שישי 05 אפר',02 16:49
ראובן, כל הכבוד!
בתור אחד שעבר את כל התקופה הזאת על בשרו,
זה ממש מרגש וכמעט שמחיתי דמעה.
רק להזכיר לך- כאשר הצגת בפני את אותה מכונת תופים,
אמרתי לך שהייתי סוגר אותך באיזו בקתה בגליל, מספק את כל מחסורך (ברגים, חוטים, בחורות) ויאללה לעבודה!
כה לחי!
גרי (כן...כן...)
Administrator
הצטרף: 17 מאי 01
הודעות: 19377
מיקום: תל אביב
פורסם: שבת 06 אפר',02 02:20
עכשיו שאני רושם זיכרונות, אני מוקסם מ-איך שהכל מתחבר. כל מה שנכתב, אפילו כדרך אגב, מופיע מאוחר יותר כתמרור הכוונה. למשל, זוכרים את מכונת התופים? מה הקשר שלה לאולפן הראשון שיהיה לו מיקסר עם אוטומציה מובנת בישראל? אז רגע...
ואני חוזר קצת לכאילו אישית, כדי להעניק כמה ציוני דרך, ובזמן שאתם קוראים שורות אלה כבר הגיעו כמה תמונות (הן תוחזרנה מיידית לשולחים אחרי הסריקה, כולל העיתון שנשלח), והן מטפסות לאתר ממש עכשיו. לא האמנתי שצילמו אפילו אותי בכל מיני מצבים 'היסטוריים', והכי גרוע, לפני חצי שנה עברתי דירה וזרקתי בדרך חצי היסטוריה למדמנה השכונתית. בזיון!
למי שיש תיעוד אנא לשלוח. בבקשה.
--------------------חוזרים----->
אומרים שמי שגומר את האוטוביוגרפיה שלו, לאחריה הוא נדם, אז אנסה להאריך ולמשוך כדי להעיר את מה שנרדם.
למעשה את המוות הכרתי פעם ראשונה בבי"ס יסודי. ילד שרק מתחיל להבין איזה טעם יש לו בכלל.
בית הספר היסודי "הקליר" בתל-אביב, 64-65, הנהלת בית הספר מאוד התגאתה בבוגרי מחזוריה, ולעתים הייתה מביאה אותם להזליף אבקת קסמים על התלמידים הרכים.
התיישבנו באולם שנוצר מחיבור שתי כיתות, מצפים לראות מה יבוא הפעם, והנה מתגלגל יצחק פרלמן, נער מתבגר, משותק ברגליו (לא היה רחוב שלא נדבק בשיתוק ילדים אז), מתולתל ומאוד חייכן.
ממקם את תופעת כסא הגלגלים מול העוללים, מרכין לחי אל הכינור ומדגים איך כמעט-בן-גילנו יכול להיות אלוהים.
לפחות אני חשבתי שזה מה שראיתי.
ואז זה נגמר, והמנהלת מוחאת כף עם דמעה, גאוות הבית-ספר זכה לא מזמן בתחרות כשרונות עולמית, והנה לא שכח את כיסאות העץ החרוקים בעט כדורי, אשר מעולם לא יכל לשבת עליהם בעצמו.
ואז הוא נאנח ושלף את מה שנדבק בי לתמיד כדי להעביר זאת אליכם בפסקא הבאה:
"תמיד שואלים אותי 'איך זה שכשרון כמוך זקוק עדיין למורה שמנגן פחות טוב ממך?'. ואני עונה: 'כי הוא יודע להוביל אותי, באוזן מאוד מנוסה, על דרך המקצוענות, ש-לי אין אותה' ". דברי פרלמן המה.
ואז, בלי גיל כמעט, נהייתי פתאום מבוגר.
הנסיון שלי במוסיקה עד אז היה לסובב מנואלה של פטיפון עם שופר כמו טרומבון ועם מחט מסרגה, אשר בנה לי סבי, ממנו ירשתי את הידיים האלו.
והמורה למוסיקה באותו בית ספר, היה מר גרינשפן.
אדון גרינשפן היה איש שכל מדינת ישראל היתה צריכה להתברך בשכמותו. הסבלנות שלו הגיע עד לירח, והוא היה טוב, כל כך טוב. איש טוב.
הנה נראה איך הוא קשור לאולפן, וגם לדברים שהם כאן.
ואז באחד השיעורים שהתקיימו אחה"צ (כי למדנו במשמרות מחוסר מקום) הוא מסביר על הולדת הצליל, וחורק על הלוח בריכה עם גלים, עוצר ומפנה מבט אל החלונות מברזל, שם השמש החלה לשקוע ולהתיז לתוך משקפיו, ואז מפנה מבטו אלי והקרן פוגעת לי במצח, הוא חייך אלי, בעוד הכיתה נמה, ובזו השניה נוצר האקט המוסיקלי.
מאז הקשר בינינו היה חזק. עד כדי שהוא המריץ אותי לבנות גיטרה בשיעור מלאכה, ולמרות שהבאתי לו קרש שבקצהו תיבת תהודה לא ברורה וגליל של חוט דייגים, הוא ישב וחתך כל מיתר, כיוון בסבלנות והחזיר לי עם חיוך מסתורי. וזה ניגן. רק שאני לא ידעתי.
חבל שהתקופה הזו נגדעה, כי אדון גרינשפן נפטר פתאום, וכיוון שהמנהלת וכל הבית-ספר ידעו שאני והוא משפחה, נשלחתי להתנצג בבית הלוויות הצמוד לאיכילוב, ומשם לקבורה.
זה היה קשה לי. וגם ראיתי את בניו הצעירים, מיקי ושרי, קורעים מעל הארון.
באותו מעמד הם נתמנו להנהיג את חנות חלילית ביפו, שהאבא הקים במו ידיו.
והיה עוד נצר לאותה משפחה, שזרע את הגרעין לאולפן שבו ה"יהודים" עורכים כעת מיקס עם אחד החברים שכאן, רק שהנצר עיברת מגרינשפן לגרנות.
דני גרנות היא דמות מכוכבת בתקופה שקוליפון העלו טרקים ראשונים, אבל הוא טען בתוקף שהטיפוס הזה, שלמה ארצי, מסתובב שם בכוונה לגנוב לו שירים, וביקש לסלקו, וזה לא בדיוק עזר. דני גרנות מבין שבבית הרבה יותר טוב לו לעבוד, אבל כיצד?
שלישית אדלר מפיחה את ריאותיה בשיא, ומבקשת להוציא תקליט משלה, אבל איך אם אולפן זה יוקר נשגב?
דוד קריבושה מגיע מחו"ל לאחר הפוגה, ומביא את מה ששם כבר הוצג בחנויות, 4 ערוצים על סרט "1/4 של טיאק. אין לו מושג למה, אבל המוכר בחנות, זה מה שהציע לו, כשביקש לקנות ציוד של חוזרים.
פתאום אולפנים רוצים לעלות שמיניה, ומכונות ארבעה ערוצים נפלטות לחצר, שם נרכשות בעוז רב בידי חלוצי האולפן הביתי. עד אז ארבעה ערוצים לא ידעו להתנהג על פחות מאינטש. שמונה ערוצים נהיה המינימום, 16 אולפן רגיל ו-24 ערוצים זה אולפן "מקצועי", עדיין בגדר הבטחות לקליינטים.
Pre-Mix היה דרך חיים. אם רוב הטכנאים באותה תקופה התחילו לעבוד על 2 (שני, Two) ערוצים, הרי להקליט יותר מזמר היית צריך להיות קוסם; או שתעמיד את כולם בעיגול ומוטב שיתאמנו חודשים, או שתיאלץ לעשות את אותו הדבר גם ככה.
אז כל כולו של סוד הסאונד, ממעבר החצייה של Abby Road מזרחה בואכה ישראקול, היה בסיסי עד כאב, אבל דרש כשרון, או לחילופין רמת טעויות ונסיוניות כה רבה, עד שהיו קוראים לך גאון.
בתהליך הפרה-מיקס נאלצת לבצע פשרות, אבל עוד לא נוצרה המילה הזו. אז למעשה יצרת מעין תהליך ביניים של התגרות בגורל - שיר גמור, עליו הוספת עוד חלקים 'גמורים' של השיר. אחד על השני, להטוטי פינג-פונג בין-ערוציים, העברות ביטחון למכונה אחרת (אם האמן שווה את זה), שילוב של כמה מכונות למכונה אחת, וכהנה פעולות של יום הדין, והכל כדי לפנות מקום.
היית מפנה מקום לאחד התופים. אולי לזמר. לפעמים רק להחזר של הגיטרה מראש השמעה (סטייל "הצלליות"), לעתים רחוקות גם לאות סטריאופוני, אבל זה היה נדיר. שני ערוצים היו בשביל שתי אינפורמציות, קודם כל, שיהיה ברור. אחרי זה אופציה של משהו שכונה סטריאו (האזינו לביטלס כדוגמא).
הקומבינות הללו היו מלוות בעוצמת רגשות כה עזה, כי בידיך מוטל נשק קטלני ("לא הרסני" הגיע עשרים שנה אחר כך). אבל הריבית היתה דריבית, אולי נוסטלגית זה יוצא לי, אבל הייתי, שוב, ממליץ לחזור לתהליכים אלה, ולו בשביל אותם שלא למדו תזמור.
בפרק שיופיע בו יהודה קולטון, מראשוני המקליטים של מוסיקה בת אוזנינו, נשמע עוד על אריק איינשטיין, שלום חנוך, להקות הרוק הראשונות והמשובחות ועוד.
בצפון תל אביב, על גדות הירקון מתביית לו אולפן לתפארת הציוד. פיסי אושרוביץ, מורה דגול, נגן ג'אז אדיר, איש טכני משובח, וחבר אמת, מחליט "עד הסוף": בלונדון עובדים עליו באיזה אולפן ומוכרים לו את המכונה הכי חמה בשוק, על "2.
Amity Shruder לעולם לא עבדה כמו שצריך, למרות שהתמסרתי אליה מוחית. היא היתה מעשה נבלה של חברה שחלק מניצוליה הקימו מאוחר יותר את Trident, ביזיון שרבים החשיבו לוינטאג' (אני הייתי מכניס אותם לכלא), וחציים לקח את התוכניות כדי להקים את Soundcraft. שתי חברות שלא קלטת כיצד נותנים להם למכור נסיונות על veroboard לקהל הרחב.
אבל האמת שהרבה חברות התחילו כך. Mackie הוציאה ברוב שנותיה את כל הפיגור השכלי והחיקוי שאפשר, רק שידעה לייחצן כמו שצריך. ברינגר זה אינפנטיל שהרכיב ציוד ברמה של אורט-זימבבואה, והעז למכור כ"טכנולוגיה". גם הוא ידע שרק שיחצון נאות יהפוך אותו למעצמה מאוחר יותר.
זו התקופה בה הרבה זבל מתחיל לצאת לשוק, כיוון שהאלקטרוניקה מתחילה להיות זמינה ומשולבת.
וכמה מהנדסים ב-Teac מתחילים לגלות סימני עצבנות. אנחנו נשוב אליהם עוד מעט.
פיסי אושרוביץ, או "סטודיו 21" מקליט רק את מי שבא לו, כמעט בתור אהבה למקצוע ופחות בשביל הכסף. הוא עוד בתחילת מסלול הציוד, אבל אלטרנטיבה אולפנית כמעט בלתי ידועה באותם זמנים, להוציא תלמידים רבים שהוציא תחת ידיו, כשלימד בחדר ההקלטה נגינה על פסנתר וויברפון. בנו, דני אור, יהיה מאוחר יותר טכנאי מכובד בגלי צה"ל. האולפן יעבור אחרי שנים לאיזור התחנה המרכזית בת"א, בסמוך ל"הד".
ועוד מיקסר חצי עבודת יד נמצא כאן, ובשלב הראשון של האולפן.
אני מתנסה בחווית המחשב הראשון, ובונה את אלטייר. 'מחשב-על' המורכב משורה של מפסקים ועוד שורה של לדים, עוד כמה דיודות.. אני מתחיל להתרגש ועוד לא קולט ממה.
סינקלר, איש רב דמיון מאנגליה, מאיים להצית את העולם עם מה של-ימים יעזור לכתוב שורות אלה.
--------
אז זוכרים את המאפרה המעופפת?
גם אני התעופפתי. אמרתי "די, לא יכול יותר. אני בכלל רוצה לעשות מוסיקה, ומה הקטע הטכני הזה פתאום?" כולה רציתי לבנות לי אפקטים לגיטרה, ומשאריות של בדיל שאחי הקטן הביא מאורט, והנה נהיתי "הגורו של האולפנים" (המשפט הזה עוד מעט יחזור, על עמוד שלם, השפל עם ו-עדה). כולה חמישה אולפנים של מוסיקה, ועוד כמה קטנים של שכפול (קרטריג'ים של 8 ערוצים לרכב, שמעתם פעם?), וגם של חדשות והעברת מסרים לחו"ל. עבודות לחץ של פליטי רשות שידור בדרך כלל.
רציתי פסק זמן של שנה, שנמשך בהצלחה מרובה בערך שבוע.
עד שאותרתי במעבדה קטנה לתיקון כלי נגינה בתל אביב.
רגע, לדני גרנות יש כבר טייפ 4 ערוצים בבית "בוא תחבר כי אין לי מושג איך מקליטים", ולעוד 5 איש בכל רחבי המדינה. (תזכרו, זה הכל מהעיניים שלי, במקביל התרחשו להם היסטוריות בכל מקום במדינה). טייפ גבוה, על סלילים, 4 שעונים ולא הרבה תקלות כי הוא היה יפני.
וב-Teac כבר יש חיכוכים, למרות שהיפנים ידועים כמאופקים. כמה מהנדסים אומרים רבע, וההנהלה אומרת חצי.
הפיצוץ שיזעזע את עולם האולפנים והמוסיקה מתקרב...
Act Compatible
הצטרף: 06 אוק' 01
הודעות: 1104
פורסם: ראשון 07 אפר',02 01:07
אין ספק. גם בפעם השנייה זה פשוט מעניין, מהנה ומגרה אותי יותר ויותר. כמעט כמו בכל סיפור אני מאמין שהרבה מחבריי הפורום פשוט מזדהים עם המחבר או לחילופין, עם גיבור הסיפור. ולא מתוך תחושה של "גם אנחנו היינו שם " אלא בדומה לסיפורי אהרן עמיר ושאר סופרים נוסטאלגיים או אולי אגדות עם למינהם שהתחושה היא "גם אנחנו רוצים להיות שם".
אבל מאוחר מדי. למרות שגדלתי על מגבר גיטרה של 2 שקל וחויית ההקלטה הראשונה שלי הייתה על טייפ מגושם שמצאתי במחסן של סבתי, אני פשוט מרגיש מפונק.
מחכה, מרותק כמו כולם, להמשך.
_________________
Sartre knows it
המגזין הישראלי לטכנולוגיות באודיו ומוסיקה
Musical Act Magazine
