S.Supporter
הצטרף: 28 אוק' 01
הודעות: 4654
מיקום: country side
פורסם: שישי 02 אוג',02 18:05
פוריים בהחלט.
הדוגמאטיות ממך והלאה וזה מקסים אבל הפורום הזה הוא פורום תיאורייה ובא לדון בדיוק בחוקים ובתאוריות ולא במליוני האפשרויות לשבור תיאורייה זו ולהימנע מדוגמאטיות כלשונך.
חלילה שיובן שסותמים כאן פיות. (זאת אומרת, סותמים אבל חלילה שיובן ככה).
S.Supporter
הצטרף: 28 אוק' 01
הודעות: 4654
מיקום: country side
פורסם: שישי 02 אוג',02 18:36
שנמשיך?
לקראת סוף שנות ה-50, נתקבע מונח חדש בהיסטוריה הקיימת של הג'אז:
ג'אז מודאלי.עד עתה ייחסנו "מודאליות" לשתי משמעויות היסטוריות תיאורטיות שונות.
1. הלחנה באופן אשר "ינסוך שלווה" כלומר, כזה שבמתכוון ובמודע, חיפש דווקא את הנוסחאות המרווחיות הזורמות. זרימה זו נתאפשרה בעיקר ע"י העדר כיווניות הנוצרת ע"י פתרון של ה"טון המוביל.
מראש היה ברור כי מודוסים כמו לידי ויוני המכילים טון מוביל לפני הטוניקה, לא יצלחו למלאכה משום שתמיד תתקיים בהם משיכה לקראת פתרון מוחלט וסיום על השורש.
2. אלתור בעזרת שרשראות מודאליות אשר באות לחזק את הקשר בין הדרגות ההרמוניות השונות לבין הטוניקה.
כאמור, שימוש במונח מודוס לשתי משמעויות הפוכות.
אז מהו ג'אז מודאלי:
לא זה ולא זה.
מהרנסנס נלקחו העקרונות הקשורים להיעדר משיכה טונאלית אינטואיטיבית.
כעיקרון, עד לשלב זה, היו מולחנים ומאולתרים קטעי הג'אז מעל שרשראות הרמוניות אשר לא היו שונות בהרבה משרשראות טונאליות של תקופת הבארוק ובאך.
טוניקה, דומיננטה, מודולציות, ופראזות אשר כולן נשענות על אותם עקרונות קדנציאליים של המוסיקה הקלאסית טונאלית.
יש לציין שבתקופה זו (שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20) הייתה המוזיקה ה"קלאסית" ברמת הפשטה הרמונית וטונאלית כמעט מוחלטת. (אולי גם על זה נדבר פעם). בכל מקרה, בסיסים טונאליים היו כמעט מלה גסה בשדה המוסיקה האומנותית והא-טונאליות שלטה בכיפה.
בכל מקרה, אותו תהליך שעבר על המוסיקאים הקלאסיים בסוף המאה ה-19 החל להשפיע ולחלחל גם לנגני הג'אז והם חיפשו ביטוי המשוחרר מכבלי החוקיות הטונאלית הנוקשה.
אחד הכיוונים (לא היחידי) היה פשוט להתנתק מהשרשרת ההרמונית המקובלת ולהתמקד בגוון הספציפי לכל מבנה הרמוני (אקורד) או מלודי (שרשרת צלילם מודוס).
הראשון שנתן לזה שם היה מיילס דייויס אבל בהחלט לא הראשון לעשות בעקרונות הללו שימוש.
אנו מוצאים את העקרונות הללו גם אצל דיוק אלינגטון, דייב ברובק ואחרים.
כעת היו שני כיווני התפתחות הרמונית עיקריים:
שימוש באקורדים ובחיבורים הרמוניים על בסיס הגוון שנוצר בלבד.
שימוש בשרשרת מלודית כל שהיא והירמון סינתטי שלה. למשל, סטנדרט ג'אז מפורסם GIANT STEPS, אשר בו חולקה האוקטבה לארבעה חלקים וכל חלק מהורמן על בסיס טונאלי של II -> V -> I
כלומר, שילוב של חשיבה מודאלית עם עקרונות הרמוניים טונאלים לצורך חיזוק וביסוס השורשים.
חלק חשוב של האסטטיקה הז'אנריסטית הזו, קשור לגוון, ולתת דרור למהלכים, הזורמים לכיוונים טונאליים שונים, מבלי להתחשב ב"רצונה" של האוזן לפתור מתחים טונאליים.
מעבר לכל העקרונות התיאורטיים, היה ניסיון, ב"שפה" הג'אזית, להיחלץ מכבלי הטונאליות.
יהיה זה עוול למוסיקאים ולמוסיקה לראות בכך אקספרימנט תיאורטי בלבד.
בפעם הבאה: מודוסים סינטטים ודי!
הצטרף: 04 מאי 02
הודעות: 58
פורסם: שבת 03 אוג',02 03:39
אני מצטער שככה הובנתי,
לא באתי לאמר שהתיאוריות לא חשובות, אבל רק רציתי להציע רעיונות שונים.
אם אני לא טועה, ככה מסיין הגיע למודוסים הסינטטים שלו.
הצטרף: 18 אוג' 01
הודעות: 29
פורסם: שבת 03 אוג',02 16:34
אכן אשכול נעים..
רק שאלה אחת קטנה לי אליכם:
כעיקרון, אם לדוגמא חלק בשיר מורכב מהאקורדים:
II V I I
אז האילתור יכול להיות ממודוס: (משמאל לימין)
יוני,יוני,מיקסולידי,דורי.
אבל בD יוני ובD מיקסולידי יש אותם התוים, וההבדל הינו בתו הראשון, נכון? איך השינוי במודוסים בא לידי ביטוי באלתור, אם כך?