תפריט
שלום Anonymous ::: 2020, 20:35
המגזין הישראלי לטכנולוגיות באודיו ומוסיקה
Musical Act Magazine
פורסם: שלישי 05 יול',16 06:39
פורסם: שלישי 05 יול',16 19:07
פורסם: שלישי 05 יול',16 19:09
פורסם: שלישי 05 יול',16 19:51
פורסם: שלישי 05 יול',16 19:52
פורסם: רביעי 06 יול',16 13:45
פורסם: חמישי 07 יול',16 07:45
| ציטוט: |
|
"קלאוד" זה הרד-דיסק של מישהו אחר. שבבעלותו הפיסית, שהגישה אליו תלוייה ביכולות/רצון שלו, ושאבטחת המידע והמוטיבציה לשמור אותו- כנ"ל ברשות המפעיל, לטוב ולרע. |
פורסם: חמישי 07 יול',16 13:40
פורסם: שבת 09 יול',16 10:41
| ציטוט: |
| לפני ארבעה ימים איבדתי את כל הקבצים שלי – ספר שאני עובד עליו, סדרה חדשה, והתמונות של הילדים. אני יודע שרוב האנשים נלחצים יותר לאבד את התמונות של הילדים מאשר לאבד את הילד בקניון. כי סך הכל את הילד סביר להניח שימצאו והתמונות זה לתמיד. וחוץ מזה תמיד אפשר לעשות ילד חדש, אבל אי אפשר לשחזר את התמונות של הילד הישן. אחרי שפרסמתי סטטוס באינטרנט התחיל מסע מטורף של הצלת הקבצים. בזמן הזה ניהלתי יומן והרי הוא לפניכם:
23:04 אמא שלי מתקשרת – "אין לך גיבוי? איזה בין אדם אתה? לי יש גיבוי בחברה מיוחדת שמשחזרת את כל מה שכתבתי תוך עשרים וארבע שעות". "אמא, את לא כותבת. למה לך גיבוי כזה?". "אתה זוכר את הנאום והמצגת שעשיתי ביומולדת שישים לתיקי? אנשים עד היום מדברים על זה". "כן, אמא, הם מדברים על זה שחשפת את זה שבעלה בוגד בה מול כולם". "נכון", אמא שלי עונה בנימת בניצחון, "וכל החומר מגובה". 23:22 גלית מחברת מיקרוסופט מתקשרת אלי. היא נחמדה מאד ומאד רוצה לעזור לי. אני שואל אותה "את יכולה להחזיר לי את הקבצים שלי?". "לא בטוח" היא עונה. "אז יש משהו אחר שאני רוצה שתעשי בשבילי. תגדלי את הילדים שלי אחרי שאני בולע פה גלולת ציאניד". גלית מבקשת ממני להירגע, לכבות ולהדליק את עצמי מחדש. היא אומרת שמיד אנשי התוכנה של מיקרוסופט יצרו איתי קשר. 24:01 אחרי חצות אני מקבל שיחה. זאת טכנאית בכירה במיקרוסופט היא רוצה להעלות את הבוס שלה על הקו. הם מנסים לארגן שיחת ועידה ונכשלים. הם טוענים שלפחות בעניין הזה יש להאשים את הסמרטפונים ולא אותם. 1:26 שיחת ועידה – המתכנתת הבחירה מבקשת ממני להשתלט על המחשב מרחוק. היא נכנסת פנימה ומתחילה לסרוק את מה שנשאר בזירת הפשע של שולחן העבודה שלי. אני מראה לה את התסריט הראשון של הסדרה החדשה, שבטעות ניצל מהכחדה, כי הוא הסתתר כמו יהודי בשואה בסל מיחזור והתחזה לקובץ מת. היא בוחנת את הקובץ. אני שואל אותה אם היא יודעת איך להחזיר את הקבצים שלי. היא אומרת שלא, אבל שבכל מקרה אם כל הסדרה זה כמו התסריט החדש יש לה פחות מוטיבציה לעזור. אין פה דמויות עגולות והסוף מעצבן. תחזיר את הבורר לעונה נוספת היא מייעצת ומבטיחה לחזור אלי. 3:05 אני לא נרדם. אני נרגע בקצת קריאה של אתרי אקטואליה באינטרנט. מסתבר שיש חרם על מדינת ישראל. מדינות העולם מתכננות להפסיק לשלוח לנו חיטה, טלפונים ממותגים של אורנג', וסטודנטיות בריטיות לוהטות בחילופי משלחות. התגובה הישראלית היא ניפויה של נטלי עטיה מבית האח ומינוי של חמישה שרי חוץ במקום אחד. משטר אסד קורס, ודאע"ש משתלט על עוד עיירה אסטרטגית ידועה עם שם שלא אומר לאף אחד כלום. יונית לוי מנסה להרגיע את נוסבאום שנכנס להתקף ונטילציה במקלט באשקלון. ואני אומר אנשים קצת פרופורציות. כי עם כל הכבוד לטילים, לי כרגע אין את הקבצים שלי, כולל התמונות של הגדולה ממסיבת חנוכה באלפיים ואחת, אז קצת להיכנס למציאות, יש דברים יותר גרועים מדאעש, וזה לאבד סרטון וידיאו של הילד כשהוא רוקד עם תחתונים על הראש. 4:26 שעת בוקר, ציפורים מציצות. חוזרים אלי ממיקרוסופט – הם מעלים שלב בטיפול בפרשה. מכניסים את האגף ההודי של החברה למצוא לאן נעלמו הקבצים מהענן שלהם. הם מעלים על הקו את חנג'יב, או קונג'ב, או פקורי, בכל פעם שהוא אמר את השם שלו שמעתי משהו אחר והוא מתחיל לעזור לי. הוא נכנס למחשב שלי מרחוק. בוחן את המצב. מה אתה אומר אני שואל באנגלית במבטא הודי בשביל להקל עליו את ההבנה, וגם כי זה מנהג של ישראלים לדבר אל האדם שמולם במבטא שלו. הוא נאנח. "מעולם לא ראינו דבר כזה". "באמת?" אני מפתח אירוע מוחי בבהלה. "כן. הקבצים שלנו אף פעם לא נמחקים. זה נראה לא טוב. ואני גם לא אוהב את הסוף של התסריט החדש, תשנה אותו", הוא מפטיר בבוז. 10:36 אני מתעורר בבהלה. נרדמתי מחובק עם המחשב. בן דוד של אשתי מתקשר. לא אומר את שמו מחמת צנעת הפרט. אבל הוא לא הבמבה הכי צהובה בשקית. עד גיל 36 הוא ואבא שלו גרו ביחד אצל הסבתא. "איך לא עשית גיבוי חיצוני רשף? כל מה שכתבתי בחיי מגובה אצלי בשלושה מקומות שונים" אומר הדיסלקט שכתב עד היום בעיקר רשימות למכולת. אני מנתק לו בפנים וחוזר לעבוד עם הטכנאי ההודי על הקו, קורג'אבי, זה השם שנתן לי היום הנוכל מדרמסאלה. אנחנו עובדים במשך שתיים עשרה שעות רצופות. אני מתרגם לו את התפריטים מעברית לאנגלית והוא מצדו נתן לי את המתכון של אמא שלו לצי'קן טיקה מסאללה. קורג'אבי טוען שכל צפון הודו מניו דלהי ועד הכפר ממנו בא עובדים על החזרת הקבצים שלי ומתפללים לאבות האומה ולגנש. הוא מבקש ממני להפעיל לילה שלם ניקוי דיסק ולהדליק קטורת. "אם לא תמצא את הקבצים שלך לפחות תגיע להארה", הוא מאחל לי. אני בתמורה מאחל לו שהודו תסבול מבצורת והתפרצות של אבעבועות שחורות. 22:35 הקבצים חזרו! לא כולם. שלושה מהם. קואג'יני ממש מרוצה. הוא חושב שהתפילות עוזרות. 1:09 כל הקבצים חזרו. אפשר לראות אותם בענן, אפשר לקרוא את שם הקובץ. בעיה אחת - אי אפשר להוריד אותם ולפתוח אותם, והתמונות המשפחתיות הם לא של הילדים שלי. אני חושב שהמשפחה החדשה נראית יותר טוב משלנו. אני מבקש שישאירו לי את הזיכרונות של השבדים. 3:00 פונג'אב אומר לי בטלפון בשלוש לפנות בוקר שהדרך לגאולה עוברת דרך ביטול העצמי. אני שואל אותו איזה מהם, "כל כך הרבה שמות נתת לי את מי אתה מבטל?". הוא מבקש ממני לפתוח את תיקיית ה one drive. הכל שם. הכל ניצל. אני פורץ בבכי. בסנסקרית רצוצה שלמדתי אחרי 26 שעות על הקו עם הודו, אני מודה לו. אני חזרתי לעניינים. הולך להדפיס את כל הקבצים ולגבות אותם בחמישה מקומות שונים. תעשו share אם בא לכם לסיפור שיש פה לקח על כוחה של האמונה ההודית. |
פורסם: שבת 09 יול',16 23:27
